אנחנו מנסים להדחיק עובדה זו, אבל בסוף זה יקרה: אדם הקרוב לנו ביותר יעבור לעולם שכולו טוב, יותיר אותנו עם לא מעט זכרונות שמחים. כאשר המוות מתקרב (או אפילו קודם לכן), בוחרים רבים לערוך צוואה, אשר מעבירה את הרכוש שלהם לכל אותם אנשים שהיוו חלק בלתי נפרד מעולמם. ובכך, אנו נכנסים לתחום הירושה, שאינו פשוט להבנה כלל.
ההגדרה של ירושה
ברמה הכללית ביותר, ירושה היא העברה של רכוש כלשהו מאדם אחד לאחר, עקב מוות של הראשון. אותם נכסים יכולים להיות כלכליים וחברתיים כאחד: סכומי כסף, נדל''ן, רכב, פריטים אישיים, זכויות סוציאליות, מעמד וכן הלאה. כמובן שירושה אינה דבר חדש, שעה שמתועדים בשחר ההיסטוריה האנושית מקרים רבים של העברת נכסים (אצולה, למשל). כמו כן, גם המשפט העברי התייחס לנושא זה ארוכות.
בהקשר הנוכחי, ירושה מתייחסת אל החוק בעל השם הזה שנוסח ב-1965. זוהי פעולה משפטית, שמטרתה להגדיר את העברת עזבונו של המנוח לקרוביו. לרוב, יוגדר אופן החלוקה במסגרת של צוואה, שיכולה להיעשות בכתב יד, בעל פה, בפני רשות או בפני עדים מסוימים. עליה לכלול תאריך, את חתימת האדם המצווה (רצוי על כל אחד מהעמודים) וכן את חתימת העדים. כאשר לא רשומה צוואה, אגב, הרי שנכנסים לתמונה דיני חוק הירושה.
מי רשאי לכתוב צוואה?
ככלל, כמעט כל אדם רשאי להגדיר ירושה, אלא במקרים מוגדרים מראש. קטין מתחת לגיל 18 יקבל התייחסות "מיוחדת" מבחינת החוק. במקרים מסוימים, כאשר הוא נפטר מעבר לגיל 18, הנטייה תהיה להכיר בתוקף הצוואה- פשוט מכיוון שהוא יכל בבגרותו לבטל אותה. עדיין, ככל שגיל כתיבת הצוואה קטן, כך ייתכן כי יראו אותה כתקפה פחות.
באותו אופן, ישנם אנשים אשר מוכרזים כפסולי דין, כלומר, סובלים מחוסר שפיות או ליקוי שכלי. כאן נדרשת לא רק טענה של אחד הצדדים לפסילות, אלא הכרזה בפועל של בית המשפט. גם מקרים בהם ברור כי המצווה לא הבחין בטיב הצוואה או לא היה מודע לה, תהא הסיבה לכך אשר תהא, עלולים להביא לביטול הצוואה.
ניתן להוריש הכול. ולכל אחד
כשזה נוגע לירושה, העיקרון המנחה את החוק הישראלי הוא חופש: המצווה יכול למעשה לבצע את החלוקה בכל אופן שהוא יראה לנכון, אפילו לאדם אשר אין לו קשר דם עימו. למעשה, כל אדם שהיה בחיים בעת שגם המצווה, או אפילו תאגיד שהיה קיים, כשירים לשמש יורשים. יוצא מכלל זה מקרה בו האדם שאמור לרשת את הרכוש, לכאורה או שלא, הואשם בגרימת מותו של המוריש.
על אותו עיקרון, המוריש אינו צריך לנמק את החלטותיו. נקודת ההנחה היא שכתיבת הצוואה נעשתה ברצון חופשי, ובמצב של כשירות נפשית מלאה. עקב כך, ברור כי אין להתערב בשיקוליו של האדם המצווה, אפילו אם יש גורמים הסבורים כי הם היו "צריכים" דווקא לרשת את הנכסים האמורים.
היבט חשוב נוסף נוגע לכך שניתן למעשה לקבוע האם להוריש את הרכוש כולו, או שמא רק חלקים ממנו. התייחסות אחרת היא למורישים אחרים, שייכנסו לתמונה כאשר אלה שנקבעו בה ימותו עוד טרם המוריש. המצווה רשאי לכלול בצוואה גם חיובים שונים ליורשים, אותם עליהם לקיים לאחר מותו.
