החוק בישראל מטפל בנושא מוצרים פגומים באמצעות חוק האחריות למוצרים פגומים, תש"ם (1980). מוצר פגום מוגדק בשני מקרים:
להבדיל מדיני נזיקין רגילים, בהם נדרשת רשלנות מצד יוצר הנזק, על פי חוק האחריות למוצרים פגומים מוטלת אחריות מוחלטת על יצרן של מוצר פגום בגין נזקי גוף (מוות, מחלה, פגיעה או ליקוי גופני, נפשי או שכלי) שנגרמו כתוצאה מפגם במוצר, כלומר, שעל היצרן היא לפצות את מי שנגרמו לו נזקי גוף כתוצאה מכל מוצר פגום שיוצר על-ידו, גם אם הפגם לא נוצר באשמתו. גורם הרשלנות המשמעותי כל-כך בדיני נזיקין הופך בנושא מוצרים פגומים לשולי לחלוטין.
הבדל מרכזי נוסף בין דיני נזיקין רגילים לבין מקרה של מוצר פגום הוא בנושא חובת ההוכחה. בדיני נזיקין נטל ההוכחה כי התקיימה רשלנות רובץ תמיד על התובע. על-פי חוק האחריות רובץ נטל ההוכחה על היצרן, והוא זה שצריך להוכיח כי נהג בצורה זהירה וכי לא נהג ברשלנות.
החוק מגדיר יצרן בתור אדם העוסק למטרות מסחריות בייצור מוצרים או בהרכבתם. החוק מרחיב את ההגדרה אל המקרים הבאים:
במידה והתקלה במוצר הייתה ברכיב של המוצר שיוצר על ידי יצרן אחר, אין הדבר מגן על יצרן המוצר מפני תביעה. במקרים מסוג זה תתחלק האחריות בין יצרן המוצר לבין יצרן הרכיב הפגום.
על פי סעיף 2(ג) בחוק, במקרים בהם לא ניתן לזהות מיהו היצרן או הספק של מוצר פגום (זהות הספק לא מצויינת על המוצר), אז הספק פטור מאחריות על נזקים שנגרמו בשל המוצר הפגום רק אם ימסור לנפגע פרטים שלפיהם ניתן לאתר את שם היצרן, היבואן או ספק אחר ממנו נקנה המוצר. הפרטים שנמסרו צריכים לכלול את שמו וכתובתו המלאה של אותו יצרן / יבואן / ספק.
החוק מספק ליצרן מספר הגנות מפני תביעת פיצויים מצד נפגע, שרק בהן רשאי להשתמש היצרן:
בניגוד לנהוג בנושאי נזיקין, תקופת ההתיישנות על עבירות על חוק האחריות למוצרים פגומים הינה שלוש שנים בלבד. בנוסף לכך מוגדר בחוק כי לא ניתן להגיש תביעת פיצויים בגין מוצר פגום מתום 10 שנים מעת יציאת המוצר משליטת היצרן. בשל תקופת ההתיישנות הקצרה, ישנה חשיבות רבה לפנייה אל עורכי דין נזיקין המתמחים בטיפול בתביעות מסוג זה.